הסונטה לכינור ולפסנתר: על טעויות מוזרות לכאורה של דוברים במשלב גבוה, המנסים את כוחם בשפה משובחת ונקלעים למלכודות לשוניות מביכות 

לא מזמן היה בפורום תרגום ועריכה של תפוז שרשור קטן שבו הועלו תמיהות וטרוניות על תופעה מרתקת מבחינה בלשנית. ראשית, ברור (זה אינו חידוש) שרבות מההבחנות בין מבנים (צורות) מסורתיים בעבר קשות לציבור, כמעט בגדר גזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה.
_
החידוש באותו דיון היה שמתברר שרבות מהטעויות האלה אינן צצות באקראי, אלא הפלא ופלא, הן משמשות דווקא לסימון משלב הדיבור כלפי מעלה, כלומר כשהדובר מבקש להדגיש שהוא אינו מדבר בשפת רחוב אלא בשפה גבוהה יחסית, למשל רשמית (נאום הרמטכל, פוליטיקאים וכו?). זה מעניין מאוד: עצם הקושי בהכרת המבנים המסורתיים ברור, אבל למה טעויות מוזרות נכנסות דווקא בניסיון להעלות את השפה? על שני הדברים האלה ארחיב מעט את הדיון להלן.
_
הדוגמה הראשונה שהובאה באותו דיון הייתה בדיוק הדוגמה שעליה כתבתי מאמר קודם, דהיינו השימוש ב-mekir במקום כמנהג המסורת, makir (ובלשון מקצועית יותר: ההבחנה בין גזרת פ?נ [makir] לגזרת ע?ו [mesir]). בהמשך הדיון צוינו עוד כמה טעויות, חלקן שכיחות, חלקן מעלות חיוך גם על פני מי שאינו מומחה. הדוגמאות שהובאו:
_
א. טעויות המפריעות למי שהדיוק שגור בפיו:
* הכרנו: hekarnu במקום hikarnu (בלבול בין גזרות חפ?נ לנע?ו);
* מתוקשב: המשרד metokshav במקום metukshav (החלת תשלום דגש בבניין פועל, המשמשת רק לפני אותיות גרוניות, אבל כאן - לפני ק?. ק? לא רק שאינה גרונית, אלא שהיא אחת משלושת או ארבעת העיצורים היחידים בלשוננו שעליהם אין שום כלל מיוחד).
* ודעות: u-deot במקום ve-deot (החלת שינוי צורת היסוד של וי?ו החיבור במקומות שהחלה כזאת אינה תקפה, שכן העיצור דל?ת אינו מקבוצת בומ?ף ותנועת de אינה אפס-תנועה).
* ופתאום: u-pit?om במקום u-fit?om (צירוף של שינוי דייקני של וי?ו החיבור לפני העיצור פ?א ואי-החלה של ריכוך תנועת P לתנועת F כפי שנדרש כשבגד-כפת אינן בראש הברה).
* בפטישים: bafatishim במקום befatishim או bapatishin (כמו בסעיף הקודם, רק בהקשר של אות היחס בי?ת, בין שטמונה בה ה?א הידיעה ובין שהמושא המדובר אינו מיודע).
_
ב. טעויות משעשעות אך מעניינות מאוד לענייננו:
* כל קצין וחצין (במקום כל קצין וקצין), ו?מפי הגבורה?: ?שירתתי בצה?ל כחייל וכחצין, תרמתי לחליטת עלייה? ועוד כהנה.
* סונטה לחלרינט וחונטרבס.
בשני אלו מחילים על העיצור קו?ף את כלל הריכוך הנכון לעיצור כ?ף: כשהכ?ף אינה בראש הברה מוותרים על הדגש הקל שלה ומרככים את הגייתה (וכינור vekhinor במקום vekinor).
_
להלן אציע הסבר פשוט לא רק להתמוססותן ההדרגתית של ההבחנות המסורתיות אלא גם לתופעה המעניינת של שגיאות שנעשות דווקא במאמץ להעלות את סימון משלב הלשון.
_
קשיי הגייה - מקורן של הצורות המשניות
_
כל צורות-המשנה והכללים המיוחדים שמקצת מהם צוינו בצד הדוגמאות שלעיל נוצרו בגלל קשיי הגייה. לשון אחר: המדובר בהרגלי דיבור, שהועברו לכללי כתיב ולמערכת כללים מחייבת.
_
במקורן הייתה לכל הצורות האלה סיבה מעשית דחופה: גבולות המגוון הפונטי (יכולת ההגייה) של דוברי העברית העתיקה היו שונות לגמרי מגבולות יכולת ההגייה של הדובר המודרני.
_
ראשית, צורת ההגייה היסודית שלהם הייתה שונה מצורת ההגייה המודרנית. למשל הגיית קו?ף הייתה שונה מאוד מהגיית כ?ף. לכן היה טעם להחיל כללים מסוימים על כי?ף (כללי קבוצת בגד-כפת) ולא להחילם על קו?ף (שאין עליה שום אילוץ פונטי). אבל למה לדובר העברית בן ימינו להבחין בין ?וכתוב? (ve-khatuv) ובין ?וקשור? (ve-kashur), כאשר בפיו הגיית העיצור הראשון במילים ?כתוב? ו?קשור? הוא בדיוק אותו עיצור?
_
שנית, חשיפתם של הדוברים לצלילים זרים הייתה קטנה עשרת מונים מחשיפתם של הדוברים בני זמננו, ולכן גם יכולתם לבטא עיצורים ותנועות הייתה מוגבלת הרבה יותר. למשל כיום רוב הילדים יכולים לחקות ?מבטאים? מרחבי העולם, ולמשל לבטא את אותו טקסט במבטא רוסי, אמריקאי, יקה, מרוקאי או פרסי, ומתוך כך המלאי הפונטי העומד לרשותם גדול הרבה הרבה יותר מהמלאי הפונטי שעמד לרשות דובר העברית העתיקה. דוגמה: לדעתי היום כמעט אין דובר עברית, ואפילו מבטאו מזרחי כבד, שבאמת יקשה עליו להגיד את המילה ספורט (אף כי אכן, לזכר התופעה עדיין ניתן לשמוע בקרב בני עדות המזרח שמבטאם מזרחי כבד הוספת ?א? לפני עיצורים שוואיים). אבל עוד בתקופה המאוחרת של מפגש הלשון העברית עם היוונית, מילים רבות שהתחילו בעיצור S הומרו בעברית לצורת es, ולדוגמה: אספורט (sport), אצטדיון (stadium), אסכולה (scola). ובדומה. קשיים כאלה בולטים יותר בדיבורם של אותם ערבים החשופים פחות למגוון פונטי רחב: רבים מהם עדיין יבטאו ?בזומט? במקום ?פזומט? (קושי המבוטא יפה בבדיחה על התקליטים מבלסטיק, לא מבאך).
_
יתר על כן: הבחנות הגייה בין עיצורים דוגמת ק-כ, ח-כ, ת-ט, שהיו מובהקות מאוד בלשונו של דובר העברית המקורי נעלמו בינתיים מהשימוש. דוגמאות להמחשה: כאמור, הייתה סיבה טובה לקיומם של שני עיצורים, כ?ף וקו?ף, שכן היה הבדל חזק בהגייתם. בדיבורו היום-יומי, בהקשר של הגיית קו?ף לא הייתה אפשרות להחיל את כלל ה?ריכוך? של אותיות בגד-כפת. בהקשר של הגיית כ?ף לא היה אפשר להימנע מהחלתו של כלל זה. כך נכון למשל גם לאל?ף ולעי?ן, לחי?ת ולכ?ף (בלתי-דגושה), לטי?ת ולתי?ו, ועוד (יצוין שגם הרי?ש המודרנית אינה אות גרונית, כפי שהיא משמשת למשל בערבית, במילים כמו עזה ו(אבו)-עוש (אבו גוש).
_
אדם שקל לו להגות צורות כאלה (שבעבר הדובר לא היה יכול להגותן) נתון במצב מלאכותי לגמרי כשהוא מנסה ללמוד הבחנות אלו. (אולי יורשה לי להשתמש בביטוי שפרופ? גלעד צוקרמן נקט כשדיבר על צורת הספירה בעברית: במצבים אלו הדובר נקלע ל?סכיזופרניה דקדוקית?. (?עברית בשתי שקל?, מאמר של עמרי הרצוג במוסף אינטרנטי של הארץ).
_
תמצית העניין היא שבעבר ההבחנות הללו אפשרו לו לבטא את מה שבלי ההבחנות הללו הוא לא היה מצליח לבטא. היום הן מעמידות שרשרת של מכשולים על שטף דיבורו: הוא צריך לזכור אותן באופן מלאכותי לגמרי, כי כך המסורת וכך הוא למד בבית הספר. כדי ליישמן, במקום שיקלו עליו את הדרך לדיבור שוטף, הן מצריכות ממנו לחשוב על כללי הניקוד במקום על תוכן דבריו.
_
להמחשה, אציע לקורא בתור תרגיל לקרוא בקול רם ובמהירות את הביטוי הבא, אפילו להקליט את עצמו, ולבחון את עצמו אם בקריאה מהירה וספונטנית הוא מצליח להחיל את כללי ההגייה הנכונים: ברסיטל תנוגן הסונטה לקונטרבס ולפסנתר מאת רוסיני (הצורה הנכונה מובאת בסוף המאמר, כפי שראוי בפתרון חידות).
_
זה ההסבר לשכיחותן של השגיאות הללו בכלל. מכאן לשאלה: מה ההסבר להיקרותן דווקא בשפה שמבקשת להיות מליצית או גבוהה?
_
אתחיל בדוגמה ממקום אחר: כשבתי, אילה, הייתה בת שנתיים או שלוש היא אמרה פעם ?hekhatul hekatan? (החתול הקטן). זו דוגמה מצוינת המדגימה את הסיבה. לתפיסתה בשפת יום-יום כשמדברים על ?החתול?, אין שום סיבה להגיד hekhatul.
_
מה שהיא לא ידעה הוא ששינוי צורת ה?א הידיעה קשור להגייה מזרחית מובהקת של חי?ת, כנראה ההגייה של דובר העברית הקדום, הגייה שכבר כמעט אינה בשימוש, המעסיקה את שרירי הגרון בפעילות מורכבת והקרובה בצליל שלה לה?א. בנסיבות אלו נחוצה הבדלה בין ה?א הידיעה ובין החי?ת הקמוצה.
_
מכיוון שבהרגלי הדיבור שלה היא לא חוותה את ההבדל הזה, ומכיוון שאת הכללים היא הייתה צעירה מללמוד, הפתרון האינטואיטיבי שלה היה כנראה להסיק (בלי לדעת זאת, כמובן) שצורת he במקום ha היא סימן לשימוש פיוטי, כלומר אחד ה?משלבים? הגבוהים יותר. ומכאן, כמובן, היא המשיכה והסיקה שבלשון פיוטית צריך להחילה על גם על hekatan, ולמה לא?
_
דובר עברית מודרנית שאינו מומחה לענייני לשון יתקשה לזכור את תלמודו בשיעורי ?לשון לבגרות? (ולעניין זה אוסיף: אפשר שדוברים כאלה יהיו בני אדם טובים, אינטליגנטיים, כישרוניים, מצליחים, נדיבים, חכמים וכו? שהתכונות המובהקות שלהם דווקא למשל בתחום העשייה ולא בתחום הדיבור. הרי לא כל מי שאומר mekir הוא בור, פרימיטיבי, אויב החברה הנאורה ומחריב תרבות).
_
עתה נשאר לנו לדמיין את אותו אדם כשהוא נושא את דבריו בפומבי, ובנסיבות אלו הוא משתדל לדייק בלשונו. את הכללים הוא אינו מיטיב להכיר, כאמור, כי אלליי, הוא למשל רמטכל ולא עורך-לשון. הוא כן מבחין אינטואיטיבית שהדייקנים (כלומר האינטליגנטים, המשכילים וכו?), משתמשים לפעמים בצורות מיוחדות, ולמשל אלו שהודגמו ברשימה שבתחילת המאמר. את מקורן של הצורות האלה (hekhatul) הוא אינו יודע, ומכיוון שהגייתו מודרנית, הן אינן מתייצבות בפיו לשימוש ספונטני. כך הוא עושה מאמץ מסוים לייפות את דיבורו, ונופל במלכודת hekatan. וזוהי בדיוק אותה המלכודת שבעטייה הוא יאמר ?כל קצין וחצין? או ?הסונטה לחונטרבס סולו מאת הזמר והחומפזיטור ג?קומו רוסיני?.
_
לסיכום: מקור כל צורות המשנה הוא בקשיים פונטיים אותנטיים של דוברים שהמגוון הפונטי שבו הם השתמשו היה בגבולות המרחב של דוברי העברית הקדומה. כיום הצורות האלה אינן פונקציונליות. ולכן, ראשית, ההתמצאות בהן הולכת ונעלמת (השפה פועלת לקראת חסכוניות ופונקצינליות); שנית, הזיכרון המעומעם של קיומן מפתה דוברים פחות-מיומנים לגייס אותן לסמן את המשלב שלו כלפי מעלה, ולעתים קרובות הוא עלול להיכשל בהחלת הכללים במקומות לא-רלוונטיים, כי בפועל אין לו שום אחיזה פונקציונלית להצדקת קיומן, ולכן הוא מקשר אותם עם משלב דיבור גבוה.

***
ולפסנתר=velifsanter, דוגמה מצוינת לשרשרת שינויים שקשה ליישם אותם בקריאה ספונטנית. Psanter הופך ל-fsanter ברגע שמוצמדות לפניו שתי תחיליות (וי?ו החיבור ולמ?ד היחס). Lepsanter הופך ל-lifsanter בגלל שצורת היסוד le אינה מחזיקה לפני שווא והופכת לחיריק. וי?ו החיבור סובלת עוד יותר. היסוד הוא צורת ve (veshalom). הצירוף השכיח ול... באופן נורמלי הוא u-le (ולענייננו). דא עקא של הלמ?ד שלפני פסנתר השתנתה ל-li, ולכן הוי?ו יכולה לחזור לצורתה המקורית, ואכן היא חוזרת ל-ve-li. את הניתוח הזה לא ראוי לדרוש ממי שאינו איש מקצוע, ובדיבור ספונטני איני רואה מקום לביקורת על מי שטועה במערכת מורכבת כל כך. (באשר לקרייני הרדיו, אוקיי, אפשר לדרוש את זה מהם, אבל פעם דרשו מהם גם שימוש ברי?ש מתגלגלת, וכמה מרעננת הייתה החוויה של הקריינים הראשונים שהורשו להשתמש ברי?ש הקרובה יותר לצרפתית, השכיחה, המודרנית.)